עקבים גבוהים

האסוציאציה הראשונה שמעלה לי צירוף המילים עקבים גבוהים, היא סרטו הגאוני והבלתי נשכח של פדרו אלמודובר. בדיוק כמו ברוב סרטיו המוקדשים לנוכחותן העוצמתית של נשים על העולם, גם בשבילי עקבים גבוהים הם סוג של אמירה. סמל לנשיות מתפרצת. לא משנה מאיזה סוג הן, נעלי עקב הן התכשיט האולטימטיבי לרגל של אישה ואין גבול ליצירתיות העוטפת אותן.

לאלו שמסוגלות לעכס ולשלוח סמס תוך כדי.

המקור של נעלי עקב אינו ברור. עדויות ראשונות ניתן למצוא במצרים העתיקה 3,500 לפנה"ס, שם כנראה, שימשו נעליים בעלי סוליה גבוהה בעיקר כוהני דת גברים לצורך טקסים. בתקופת הרנסאנס נהגו שחקנים לנעול נעליים בגבהים שונים כדי לציין מעמדות שונים. בימי הביניים נהגו הגברים והנשים בעלי המעמד הגבוה לנעול נעליים מעור ועקב פלטפורמה משעם או עץ שנקראו פאטן כהגנה מפני הבוץ והלכלוך. במאה ה-15 החלו נשים לנעול גרסה גבוהה יותר של הפאטן כדי להימנע מלכלוך השמלות באדמה, נעל זו נקראה צ'ופין והייתה נעל העקב הראשונה שננעלה על ידי נשים בלבד. נעליים אלו הגיעו לעתים לגובה של 20 ס"מ ואף יותר. בוונציה גובה הצ'ופין שימש גם כסמל סטטוס, נשים התחרו ביניהן על גובה העקב עד שהגיע לגבהים מגוחכים בהן האישה נאלצה להיעזר בבעלה או בקביים כדי לא ליפול, עד שמועצת העיר נאלצה ב-1430 לאסור על נשים לנעול את הצ'ופין על פי חוק. ב-1533 הטילה קתרין דה מדיצ'י – (בת למשפחת בית האצולה דה מדיצ'י שלימים הפכה למלכת צרפת), על הסנדלר שלה לייצר נעליים עם עקב גבוה מתחת לעקב הרגל בלבד ולא בצורת פלטפורמה אחידה כפי שהיה נהוג בצ'ופין ובפאטן. נעל זו הפכה לפופולרית מאד בקרב האצולה הצרפתית וננעלה על ידי גברים ונשים כאחד. בעקבות המהפכה הצרפתית השימוש בנעלי עקב הופסק כליל מאחר שסימנו את המעמד הגבוה. רק בסוף המאה ה-19 חזרו נשים לנעול את העקב הגבוה כפריט אופנה ומאז ננעל כמעט בלעדית על ידי נשים.

נעלי עקב נחלקות למספר סוגים. סטילטו – עקב דק, ארוך וצר שפירוש שמו מאנגלית ( stilleto degger) הינו פגיון חד. עקב בעל נוכחות פאם פטאלית חזקה במיוחד.  

סטילטו באדום לוהט. לחובבות הז'אנר המזוכיסטי.

פלטפורמות – עקבים אלו באים בשילוב של נעליים בעלות סוליה גבוהה במיוחד מתחת לכרית כף הרגל. מטרתם להגביה את העקב מבלי לפגוע יותר מדי ביציבה. הצלחתן המשמעותית ביותר של נעלי הפלטפורמה החלה בתקופת הדיסקו של שנות ה-70 ונמשכה גם בשנות ה-80, אז היו פופולריות במיוחד בקרב מוזיקאים ורקדנים שנתנו להן ביטוי רב על רחבת הריקודים.

פלטפורמה צחורה כשלג. לאלו שחייבות להיראות מתוקתקות גם כשהן יוצאות להשקות את ערוגת הירקות.

וודג'ס -  המוכרים גם כעקבי רוקי. לעקבים אלו צורת משולש העשוי ממקשה אחת על פני כל הנעל. העקב בשיא גובהו נמצא מתחת לעקב, ומתקצר ככל שמתקדמים לכיוון האצבעות. לרוב העקב תומך רק חצי מהנעל ולחצי הקדמי סוליה רגילה. מכל סוגי העקב המוגבהים, עקב זה נחשב לסוג הנוח והמזיק פחות לכף הרגל, לגב וליציבה של מי שנועלת אותו, מכיוון שבו משקל גופה מתפרס על הסוליה בצורה רחבה יותר מאשר בעקבי הסטילטו.

.וודג'ס של כריסטיאן לובוטין. לחובבות הספארי לוק

פיפ טואו - נעל שהייתה אופנתית מאד בשנות ה-50, מאופיינת בפתח בחלקה הקדמי. שם הנעל מגיע מאנגלית: peep - להציץ. toe - בוהן. ואכן סימן ההיכר המובהק של נעליים אלו הוא הבוהן המציצה מפתחה הקדמי של הנעל. אין פלא כי נעל הפיפ- טואו היא נעל העקב הנשית ביותר, לאור העובדה שהיא מגלה גם את אצבעות הרגליים, שלנו הנשים. כשאלו משוחות בלק בגוון שיקי ודומיננטי אין מראה סקסי מזה.

מגפוני פיפ טואו של שאנל. היש קלאסי, מרגש ומרטיט מזה? לא!

פאמפס -  עקבים הרחבים בחלקם העליון והתחתון ונעשים צרים במרכז. סגנון זה היה נפוץ באירופה בתקופה הגאורג'יאנית (1715-1750).

פאמפס מטמטמות של לובוטין. לחובבות השבלונות.

צ'אנקי - עקבים אלו הנם גבוהים, עבים ורחבים. הם בעלי מאפיינים הדומים לעקב הסטילטו וכמותו מוסיפים גובה רב. יחד עם זאת מה שמבדיל בינם לבין הסטילטו האימתניים הוא עצם היותם נוחים יותר להליכה ולרוב חזקים, מה שמונע מהם את הנטייה להישבר. עקבי הצ'אנקי נחשבים לגרסה היומיומית והנוחה יותר של נעלי העקב. הם משווים לרגל האישה מראה מוארך וצר, אך בשל היותם עבים וחזקים יותר, הם פחות מזיקים לגב.

צ'אנקי הילס של פראדה. לחובבות הדרקון.

ואחרונים חביבים הם עקבי החתול -  אלו שאני נוהגת לכנות אותם גם עקבי מוצארט ועקבי כוס קוניאק. עקבים אלו הם נמוכים ודקים יחסית. גובהם נע לרוב בין 3.5-5 ס"מ, לעתים הם מוצגים כעקבי סטילטו מוקטנים. עקב זה התפרסם בשנות ה-60 על ידי השחקנית אודרי הפבורן, שהייתה אייקון אופנה ונודעה בחיבתה לעקבי החתול ולמשקפי שמש שחורים וחתוליים. עקבי החתול הופיעו לראשונה בשלהי שנות ה-50 ושווקו כנעלי עקב לנערות מתבגרות: מכיוון שבאותה תקופה לא היה יאה כי נערה צעירה תתהלך על נעלי עקב. פעמים רבות נקראו עקבים אלה גם "עקבי אימונים", מכיוון שנערות צעירות היו מתאמנות בהליכה עליהם, לפני שהחלו לנעול נעלי עקב גבוהות. בתחילת שנות ה-60, עקבים אלו החלו להיראות גם על נערות מבוגרות יותר ועל נשים צעירות, ובהמשך הפכו נעליים אלה לפריט אופנתי הננעל על ידי כל הנשים, צעירות ומבוגרות כאחד. כמובן שגם עלי הן אהובות במיוחד.

עקבי חתול. לחובבות המיאו.

המראה של אישה הצועדת כהלכה על נעלי עקב, מעורר התפעלות. יודו בכך גם אלו שלא נמנות על זן המכורות. הייתה זו מרילין מונרו בסצנה הבלתי נשכחת בסרט חמים וטעים, ואיך אפשר לשכוח את ג'סיקה רביט האגדית. כשאני נועלת נעלי עקב ההליכה שלי מקבלת ממד אחר לחלוטין. על אף שניחנתי בהליכה שהיא באמת אחד מסימני ההיכר הידועים שלי, פועל יוצא בין השאר של עצם היותי רקדנית, משהו בצעידה שלי על עקבים משפיע גם על ההרגשה. רכות ועוצמה, חיוניות, סוג של חופש, כאילו העולם הופך לרחב יותר. כל תחושה של דכדוך המביאה עמה שפיפות נעלמת כלא הייתה. או בעצם באותו רגע כולם יכולים לקפוץ לי. אבל צריך לדעת כיצד לצעוד עליהן. נעלי עקב הן אביזר שדרושה בשבילו מיומנות. יש כאלו שנולדו עימה יש כאלו היכולות לרכוש אותה. אני מסכימה שעם איכות המדרכות בארצנו הקטנטונת זה בכלל הופך לפרויקט, על כן רצוי מידי פעם להרגיש את השטח ולשלוט בו כהלכה. 

ושלא תגידו שלא הזהרתי אתכן:)

הדבר הראשון שרצוי לשים לב אליו הוא להרים את הרגליים כשאתן צועדות ולהימנע מלגרור אותן. זה מעלה את רמת הסיכון לנפילה, זה הורס את העקב, ואם זה לא מספיק זה משווה לכן הליכה של פינגווין ולא שיש לי משהו נגד פינגווינים, נהפוך הוא. שימו לב שאתן מתחילות עם העקב, אחר כך בהונות. צעדים קצובים, לא רחבים מידי – תלוי כמובן בסוג הנעל. יש נעליים המאפשרות צעדים רחבים יש כאלו שלא. זה מה שיפה בנעלי עקב, הן משנות את ההליכה בהתאם לסוג העקב. מבט קדימה, הליכה זקופה, בית חזה פתוח, כמובן להימנע מלהיכנס למתח ולחייך את החיוך הזה המשובץ באבני סווארובסקי שרק נשים מכירות. אבל גם המיומנות ביותר ואלו הנמנות על המעריצות חוו איתן לא פעם מפח נפש. מעולם לא אשכח זוג מיתולוגי ומטריף אבל באיכות של מזבלה שרכשתי לפני מספר שנים באיביזה. פלטפורמה סוג ז' עם אימום מזעזע, נטול יציבות שבזכותו כבר באותו יום נמרחתי על כל המסדרון במלון ברגע שיצאתי מהמעלית. חוץ מחברתי שנשפכה מצחוק וסימן סגלגל בברך, למזלי יצאתי מזה בשלום. מיותר לציין שאחרי פחות מחודש הנעליים האלו מצאו את דרכן לפח, על כן אל תתפשרו על איכות עליה כתבתי בהרחבה כאן.

לאלו שמחליטות ללכת על רטוב.

 ועכשיו, מזמינה אתכן להיכנס לעולמן הקסום של מקצת מנעלי העקב האהובות שלי שקצרה היריעה מלהכיל כאן את כולן, על כן בחרתי באמת את אלו המסוגלות בכל פעם לגרום לליבי ולכפות רגליי לנצנץ, על אף שיש עוד המון, יותר מידי אפילו. התמכרות...כבר אמרנו.

פיפ טואו עם עקב חתול מקמדן - יהודה מכבי. חנות שמאד אהובה עלי. צבע כחול. חומר גומי. קיימות גם בשחור - הורסות. צולם בסטודיו שיק שק שוק.

רטרו שיק של ניוז. קיימות גם בגוונים של קאמל וחום בהיר.

נעליים של ויטרינה - מותג שמאד אהוב עלי. ניתן למצוא עליהם פרטים ברשת. את שלי קניתי בקמדן בחורף האחרון. שימושיות גם לקיץ.

וודג'ס מוכספות של nil

ניין ווסט מוזהבות עם עקב חתול מעודן. נקנו לפני 3 שנים. מושלמות לערב, על אף שאני נוהגת לשלב אותן גם בלוק קז'ואלי כשאני מחפשת טוויסט מעניין. 

פיפ טואו קלאסיות של דיויד אקרמן. נקנו בפריז לפני עשר שנים. אני מ - ט - ו - ר- פ - ת עליהן. עד כמה שזה בלתי נתפס הן נוחות בטירוף. משלימות לוק הורס עם חצאית עיפרון צמודה ושסע מיניאטורי.

nina new york - אלגנטיות סקסית. כמו לנעול את האביב.

ושוב, ניין ווסט.

אחד מהזוגות האהובים עלי, של blanco. נקנו בברצלונה לפני עשר שנים. עקבי חתול קלאסיים, גימור נמר. יש לי חולשה למנומרים. חולשה קשה ביותר.

פיפ טואו פלטפורמה בגוון קאמל, נוחות מאד, עם גימורי שתי וערב מרובעים. נקנו בווינה באפריל האחרון במחיר שעד עכשיו אני לא מבינה איך לא לקחתי גם בפיץ' הורס.   

פיפ טואו של ג'סיקה סימפסון. על אף שבהגדרה הקלאסית הן סוג של חצי פיפ טואו, בגלל שהפתח החושף את הבוהן הוא ממש מיניאטורי. אבל האמת, זה מה שהופך את הנעל ההורסת הזו לכל כך מיוחדת.

פלטפורמה לטאה של אלדו בשילוב אבנים. נקנו לפני 3 שנים. 

סנדל של mary. עקב חתול משובץ קריסטלים. זו לא נעל, זה תכשיט. 

ולסיום, הלוק היומי שלי להיום בו שילבתי את הסנדל הנ"ל. מקווה שנהניתן,

דנה.

שורטס עור: בלנקו - ברצלונה. גופיית סאטן זברה בצהוב ושחור: סטודיו פאשה. מאופרת בצללית קולור טאטו טורקיז. ליפגלוס: רבלון.

קלאץ': נקנה בווינה בחנות אקססורי. צמידים: שוק הכרמל קוטור. עגילים: טופ טאן. 

שעון: מייקל קורס. חיוך: נולדים איתו ומשתדלים לא למחוק אותו מהפנים:)

                                                 

בנעליה

Give a girl the right shoes,  and she can conquer  the world

כה אמרה מרילין מונרו וצדקה. לא רק בגלל שהיא מרילין מונרו, אלא בעיקר כי היא אישה. נשים, תנו להן זוג נעליים אחד והן יוכלו לעשות איתו הכל, אפילו לטפס על פסגה גבוהה של הר מבלי ליפול. רק...תנו להן.

מה יש בהן שהופך אותן לכל כך נחשקות. מדוע התחושה המלווה את הרכישה שלהן שונה לא פעם מהתחושה של קניית חולצה או מכנס. היחיד שיכול אולי להשתוות אליהן הוא התיק, אבל עדיין בנעליים יש משהו המצליח להעפיל על כל תחושות הרכישה שבעולם. זה לא משנה אם מידות הגוף שלנו הן small ,large  או extra large, הנעל המושלמת תתאים לכל אישה. היא כמו תכשיט, ברגע אחד היא מסוגלת להפוך אותנו לסינדרלות, עם הנסיך ובלעדיו. 

הרומן שלי עם נעליים קיים מזה שנים. באמצע שנות העשרים קיבלה ההתמכרות מקום מכובד בחיי, יחד איתה הלך האוסף וגדל. הטקסטורות, הצבעים, הגימורים, העקבים, בכל אלו מגולם עולם שלם, מסתורי, נועז ודרמטי כאחד הגורם לקצב פעימות ליבי להתגבר בכל פעם שאני רואה אותן, מחזיקה אותן בכף ידי, לעיתים אפילו מריחה אותן, מודדת אותן על כף רגלי עד לרגע בו אבחר באותו זוג נכסף שכאילו סלל דרך של משי בתוככי ליבי. זוג הנעליים הכי יקר ומותגי שרכשתי לראשונה היה של צ'ארלס ג'ורדן. מעצב נעליים צרפתי וידוע. רכשתי אותן בניס ב1998 , נעל המשתייכת לזן הנקרא wedges , עקב פלטפורמה אטום שהיה קלוע, גוון לילך, טקסטורת רצועות עור דקיקות עשויות שתי וערב באותו גוון. חרשתי עליהן במשך שבע שנים. אפילו לקחתי אותן לסנדלר כשחלק מהרצועות החלו לסמן לי שהן על סף השתנקות, עד ששחררתי אותן באהבה כשהפסיקו לנשום. אני מניחה שמדובר במשהו הרבה יותר רגשי משימושי. הרי כמה זוגות נעליים אנחנו באמת צריכות, שאלה שאין גבר שלא שאל אתכן לפחות פעם בחיים. רוצות שהוא יבין, תבקשו ממנו  לדמיין את התחושה של להיכנס למכונית פרארי או לפורשה 911 קררה טורבו, זו בערך התחושה שלי כשאני נתקלת בזוג נעליים הורס. גם אם אני יודעת שאני רק יכולה ליהנות מלהביט בהן כי לא תמיד הכיס יכול לאפשר, אני מדמיינת אותן שלי ובאותו רגע קצב פעימות ליבי מאיץ מ 0 ל 100 ב3.9 שניות.

אבל נעליים נחשקות, סקסיות ומיוחדות לא חייבות בהכרח להיות שוות ערך למחירים של פרארי. הסוד אותו למדתי לא פעם בחיים הוא למצוא את אותה נעל הנמצאת בטווח המחירים הסביר ולאתר את נקודת הג'י שלה – אותה נקודה אשר הופכת אותה ללא סתם נעל אלא לאחת כזו שהיא באמת נשגבת, מיוחדת ושונה. נעל שעם המראה הנכון תגרום לכן להרגיש מיליון דולר, יחידות סגולה.

כמישהי שרכשה לא מעט זוגות נעליים בחייה ועדיין רוכשת, אני מודה ואומרת שלא פעם גם רכשתי נעליים מאיכות, איך לומר זאת בעדינות, שלא הייתה מביישת את המשלוח היומי לחירייה. אבל ככה לומדים ומשתבחים עם השנים. וכמו שאני נוהגת לומר לרקדניות מתחילות שבאות ללמוד אצלי, צריך לבצע משהו כמו 12 הופעות גרועות כדי להוציא את ההופעה של הלייף. הכל מתחיל בניסיון ונגמר באיכות.

נתחיל במראה הכללי. הדבר הראשון אותו אני בודקת כשאני רואה נעל שמצאה חן בעיני, בעיקר כשמדובר בנעלי פלטפורמה אותן אני מרבה לנעול, הוא האימום שהוא בעצם התבנית של הנעל. עד כמה הוא רחב ועבה, עד כמה הריפוד רך – אחד הנתונים החשובים ביותר. אני נוטה להתמקד ולבדוק את סיומת הנעל, אותו חלק ממנו מבצבץ הפדיקור. אם מדובר בנעלי פלטפורמה אני תמיד לוחצת על הסיומת, בודקת עד כמה היא רכה. ישנן נעליים בעלות סיומות קשות וגסות, שלא לדבר על אלו מהעץ שהופכות את הצעידה לסיוט מתמשך. מספיק לנקוש עליהן בעדינות עם הציפורניים, אם התחושה היא חלולה סימן שהנעל באיכות מאד זולה וירודה. השלב הבא הוא גימורים ותפירה. שימו לב, בנעליים מאיכות ממש ירודה ניתן לעיתים לראות סימנים של דבק מגע – big no, גם אם יעניקו לי אותן בחינם, אוותר ואפנה להן עורף. שלא לדבר על כאלו העומדות בתצוגה עם סימני התקלפות וסוליה על ערש דווי.

ישנן גם נעלי עקב המוגדרות כהארד קור נעלי ערב. אלו עם האימום הדק מאד ועקבי הסטילטו. את אלו רצוי לבדוק בציציות. לצעוד איתן הלוך ושוב בחנות, אפילו אם מתגלים סימני חוסר סבלנות מהמוכר/ת ולאבחן עד כמה הן באמת נוחות והתחושה היא לא כזו שמדביקה אתכן כמעט לרצפה. אגב, אני למדתי שבנעליים מהסוג הנ"ל רצוי להשקיע עוד כמה גרושים, כי בקלות ניתן ליפול איתן למחלקת האוי ואבוי.

העקב. לא משנה באיזו נעל מדובר רצוי וחייב שהעקב יהיה יציב. מכירים את הנעליים האלו שמרגע שאתן מתחילות לצעוד עימן אתן מרגישות כמו בובה שיכורה על חוט? אז זהו, שמנעליים כאלו רצוי להתרחק. מה שגורם לי להתמקד בנעליים של zara שבשנים האחרונות הקולקציה שלהן הורסת את הבריאות אבל הנוחות לפחות ממני, נוסקת לכיוון ההלאה. כבר שנים שאני לא מצליחה לתנות עם הנעליים שלהם אהבים, חוץ מזוג אחד שנרכש לפני 13 שנה, לא קניתי מהם לעולם ונראה שגם לא אקנה, לא משנה כמה אני מנסה לתת צ'אנס.  

הסתגלות. הסתגלות לנעל היא לא עניין של מה בכך. אין כף רגל שהיא כמו של כולן. לכל אחת כף הרגל הייחודית לה. לחלק כף רגל רחבה יותר, לאחרות כף רגל דקיקה וצרה. עדיין, אל תתנו לקלישאות של מוכרים לסחרר את ראשכן. אם התחושה הראשונית היא בנוסח "אלוהים אדירים אני לא יכולה לחכות לרגע בו אסיר את הנעל הזו", סביר להניח שהשינוי לא יבוא לעולם. אני אגב מרגישה את זה תוך שנייה. יש נעליים שאני יודעת שעם הזמן הן יתרחבו. יש כאלו שעל אף שהן נראות כמו יצירת אומנות, אני מעדיפה להשאיר אותן על המדף. אגב, זה אף פעם לא קורה עם נעליים של מעצבי על. על איכות משלמים. מניסיון אני מתוודה שמדדתי נעליים שנעו בין 1500 ל5000k אבל לא קניתי כי אין באפשרותי. מה שכן התענגתי על האיכות, לפעמים זה מספיק.

מדידה. בקיץ הלח והידוע לשמצה אנחנו מזיעות בין אם נרצה או לא נרצה. לא רק זה, כתוצאה מהנוזלים והלחות כף הרגל לפעמים גם נעשית נפוחה מן הרגיל. טריק ידוע ומומלץ שאולי חלק מיכן מכירות: אם אתן מגיעות למדוד נעליים וכפות רגליכן עברו למצב של קרטיב שעמד שעות מול קרני השמש, תשאלו את המוכר/ת אם יש בנמצא שקיות ניילון שקופות ודקיקות. הכניסו את כף הרגל פנימה, הצמידו אותה עד כמה שתוכלו ואז מדדו איתה את הנעליים. בצורה זו הרגל לא מחליקה והמדידה נעשית אובייקטיבית וקלה יותר.

כללי בטיחות. זה חלק שמאד חשוב לי לציין. הוא כביכול לא קשור אבל בהחלט קשור. לפני 12 שנים טסתי לרומא. עכשיו רומא – אלוהי השיק והגלאם, הולך בלי נעליים? התשובה על הקיר באותיות קידוש לבנה. נכנסתי לחנות נעליים הורסת עד גמגום לגמרי לבדי, (בן זוגי לשעבר שכמובן נהג לנטרל את עצמו ממסעות השופינג שלי בעיקר אלו שעברו את טווח החצי שעה מינימום בכל חנות, התאדה לעיסוקיו), אחרי שבחרתי את הזוג שבו חשקה נפשי, הנחתי את התיק על המושב ויצאתי לסיבוב התנסות בחנות כאילו the world's my oyster. פחות משתי דקות ארך הסיבוב הזה, מה שבהחלט הספיק לגנב המיומן כדי להיכנס ולהעלים את תיקי שהפך בין רגע לז"ל. למזלי הרב עיקר התכולה שהייתה שם היא תיק איפור, משקפי שמש אהובות של אלן מיקלי (בצער רב וביגון די קודר) וסכום כסף השווה אז לחמש מאות שקל. הכי חשוב שלא היה דרכון וכרטיס אשראי, אבל התחושה הייתה מפתיעה ומאד לא נעימה, כשנפגשתי עם בן זוגי כמעט פרצתי בבכי. מאז, אין מצב שאני מודדת נעליים מבלי לשאת את התיק שלי איתי, גם כשמדובר בחנות ריקה שגודלה עומד על אחד וחצי מ"ר. מקרה דומה אגב אירע לי בגרמניה לפני מספר שנים כשגם מדדתי נעליים, כשחזרתי לנעול את הזוג שלי שבתמימות הותרתי אותו בצד, גיליתי שהוא נעלם והפך לנכס של בעלים חדשים. כמובן שבעל כורחי נאלצתי לרכוש זוג נעליים חדש וללמוד שלא רק את התיק, אלא גם את הנעליים איתן הגעתי רצוי שאסחוב יחד איתי.

שטוחות בגווני חום בהיר, שמנת וגימור לקה. נקנו בקיץ שעבר. מבית היוצר של news. חנות שאני נוהגת לבקר ולרכוש בה לא מעט. יש יציאות ויש יציאות כמובן, אבל בסך הכל, הם בהחלט מומלצים. נעליים לא יקרות מידי, דגמים מאד מגוונים גם לחורף וגם לערב. שווה לחכות למכירות סוף העונה שלהם.

טיפוח והשקעה. שימרו על הנעליים שלכן במקום יחסית מאוורר ונטול לחות. הביטו בהן מידי פעם בהערצה, התענגו על עצם קיומן בחייכן. השקיעו בתיקון עקבים - אין דבר מזעזע בעיני מלראות בחורה המהלכת על עקבים שנראים כמו אחרי מפגש עם ג'ק המרטש. נקו מידי פעם במגבון לח את פנים הנעל, בעיקר בקיץ. תמיד מצטברים שם כתמים שחורים כתוצאה מזיעה. אסתטית, זה לא מראה מלבב במיוחד. הקפידו על פדיקור, שוב ובעיקר בקיץ, שלא לדבר על לק מתקלף. ציפורניים שנראות כמו דגימה ממבחן רורשך, מבטלות את הגלאם של כל נעל אפילו אם היא של לובוטין.

ואחרון חביב – חלומות. מותר לחלום, אפילו רצוי. זה כייף, מרגיע, מחבר אותנו לאהבות הקטנות והכמוסות השמורות רק לנו. אני, חמדנית של יופי ואיכות. גם כשאינני יכולה להרשות אותם לעצמי אני מתענגת על החיבור והאהבה לפריטים יפים ואף פעם לא מתפלאת מדוע אני תמיד שמה את עיני על הפריטים היקרים ביותר. מישהו פעם אמר לי שלא חייבים להיות בעלים של משהו בכדי להתאהב בו, מספיק להביט מן הצד ופשוט ליהנות. אז בראש הרשימה שלי עומדים חמישה ענקי עיצוב נעליים: הראשון manolo blahnik השני gianmarco lorenzi השלישי christian louboutin הרביעי: sergio rossi החמישי giuseppe zanotti

לנעליים האלה שמור מקום חם בליבי. קניתי אותן בהונגריה לפני 12 שנה. מאז אנחנו מקיימות זוגיות פורייה למדי. לגבי מדד הנוחות - סביר. לא נעל לרונדלים ארוכי טווח אבל בהחלט משדרגת כל הופעה. אני אוהבת את שילובי הצבעים שלה שבהחלט היו יכולים לשמש כפלטת צלליות שווה במיוחד. ולמי ששמה לב יש לה תכשיט קטן בדמות תליון של לב הצמוד לאחת הרצועות.

זהו הפוסט הראשון מתוך סדרה של שלושה פוסטים אשר יוקדשו כולם לנעליים. את הפוסט הבא אקדיש לאהבתי הגדולה ביותר - נעלי עקב, על כל סוגיהן. הפוסט השלישי והאחרון יוקדש לשטוחות – נעליים שהתחבבו עלי בשנה וחצי האחרונות.

ובינתיים, הנה הצצה קטנה לכמה מאהובותיי שהחלה כבר לפני מספר רגעים.

שטוחות עם עקב פיקולו מניאטורי שאינו נראה כאן. גוון כתום וירוק. קז'ואליות ושיקיות.  נקנו בווינה.

ניין ווסט. אחד המותגים האהובים עלי אך יחד עם זאת די שנוי במחלוקת. ז"א אפשר ליפול על נעליים נטולות נוחות לחלוטין ולוחצות או מאידך על יצירות מפתות וכייפיות לצעידה. אני חייבת לציין שלאור רומן ארוך שנים שיש לי עם המותג הזה, בשנים האחרונות הם בהחלט השתבחו. הנעל הזו היא מקולקציית חורף 2012. נקנתה בווינה. קיימת גם בארץ לפי מה שיצא לי לראות. לי כבר יצא ללכת איתה גם הקיץ, אגב.

צהובות של she's , מותג בת של שביניון. עכשיו לגבי צהוב, יש לי יחסים אמביוולנטיים עם הצבע הזה. מעדיפה אותו בכל מה שקשור לאקססוריז, נעליים ותיקים. במחלקת הבגדים הוא פחות אהוד, אם כי יש לי כמה חריגות כמו גופייה מדליקה בצהוב בננה. הנעליים האלו כפי שניתן לראות הן עם עקב שיקי דקיק ולא גבוה. מאד נוחות ואלגנטיות. ישדרגו גם הופעת ערב  וגם קז'ואל למי שמחפשת טוויסט של יום שמש אביבי.

נעלי ערב שחורות שוב מבית היוצר של news,  אני אגב, בעוונותיי המטורפים נוהגת ללכת עם נעליים כאלו גם ביום יום. עם ג'ינס ,חולצה מעניינת וקלאץ' שיקי ומעניין הן בהחלט יכולות להתברג גם במחלקת הקז'ואל.

והנה הן על כף רגלי השמאלית:)

בוקר טוב

 בוקר בשבילי הוא רגע של שלווה. הרי בין אם ארצה או לא ארצה אאלץ להתעמת מתישהו עם השגרה. על כן את הבוקר שלי אני תמיד מקדישה להתארגנות המתנהלת בעצלתיים, תפנוקי טיפוח ותזונה עשירה.

הדבר הראשון אותו אני עושה מרגע שהעפתי את הפוך הצידה, זה לשתות כוס מים. אח"כ מגיע שלב צחצוח השיניים וריטואל קוביית הקרח.

לפני כשנתיים גיליתי את קסם קוביית הקרח. אינני זוכרת היכן קראתי על זה, אבל מאז אינני שוטפת את הפנים בבוקר אלא מעבירה במשך 2 דקות קוביית קרח על כל הפנים והצוואר, מתמקדת באזור העיניים והעפעפיים עד שזו נמסה לחלוטין. עד כמה שזה נשמע הזוי ומטורף, מדובר בפעולת ריענון משובחת ומרגיעה המפחיתה בין השאר נפיחויות באזור העיניים, סוג של טבילה בבריכת מים צוננת ומרווה. אחרי שקובית הקרח הפכה למיקרוסקופית, אני מעבירה את המגבת בטפיחות קלות על הפנים וניגשת להכין לי את ארוחת הבוקר. אני יודעת שלרבים ארוחת הבוקר היא סוג של נטע זר. בשבילי היא אחד הרגעים הנחוצים ביממה, אם אדלג עליה ייהרס לי כל היום. אני אחטוף כאבי ראש, אהיה עייפה, נטולת אנרגיות ותשושה. אני מניחה שמדובר בהליך אליו הורגלתי מגיל קטן וטוב שכך.

ארוחת הבוקר שלי מורכבת מקפה שחור, לא חסידה של נס קפה והפוכים למיניהם כי אינני צורכת מוצרי חלב בקר. חוץ מקפה שחור מטורפת על אספרסו, רצוי כפול. לצד הקפה אני אוכלת ארבע פריכיות אורז עליהן אני מורחת לפרקים ממרח המורכב מחצי קופסת טונה במים אותה אני מערבבת יחד עם חצי כף טחינה גולמית, לסירוגין ביצה רכה, או גבינת עיזים. על כל זה אני נוהגת להניח פרוסות דקיקות של מלפפון טרי מתובל במעט מלח. זה טעים ומזין, לא כבד מידי ומצליח להחזיק אותי בין שלוש לארבע שעות עד לארוחת הביניים הקטנה שלרוב מורכבת מחטיף פירות יבשים. על ארוחת הבוקר אני מתענגת, אוכלת אותה לאט, משהה כל ביס ולעיסה. כשאני במוזה מצרפת גם צלילים של מוזיקה קלאסית. ארוחת הבוקר היא סוג של חוצץ בין תחילתו של היום לבין רגעי השלווה הראשונים האלו של ההתעוררות. אחרי שסיימתי אני מקנחת בסיגריה - כן, כן יודעת שזה החלק הלא בריא במיוחד אבל מה לעשות זו שריטה שעדיין לא החלטתי לוותר עליה.

הגיע שלב המקלחת. מקלחת הבוקר היא בעיני אחד הרגעים המרגשים של היממה. היא מהווה את שלב הריענון הטוטאלי. השלב בו אני שוטפת מעלי את זכר הלילה הקודם. רגע של ניחוחות ומרקמים מענגים. מגע המים על הגוף והפנים, מדיטציה נוזלית שאין כמותה.

במידה ואינני חופפת שיער באותו יום, ריטואל המקלחת שלי כולל 3 מוצרים עיקריים. הסבון הנוזלי של dove אליו אני מכורה, לרוב משתמשת בכחול הקלאסי אם כי כרגע אני נפתחת גם לניחוחות אחרים. נכון לרגע זה משתמשת בניחוח חלב קוקוס ועלי יסמין. חייבת לציין שאני די מאוכזבת ממנו, הריח מדהים אבל המרקם כבד מאד וסמיך ולוקח זמן עד שהוא נשטף מהגוף. יחד עם זאת כמו כל תחליבי הרחצה של דאב הוא לחותי למדי. האם אשוב לקנות אותו – התשובה היא לא, בעיקר בשל הסיבות אותן הזכרתי קודם שבעיני הן בהחלט משמעותיות. אני מסתבנת בידיים, לא חסידה של ספוגי רחצה, מוצרי ליפה ופילינג כי העור שלי רגיש להם, יחד עם זאת את הגב אני מקרצפת תמיד עם מברשת ייעודית, משתמשת בזו של "ללין", היא בצבע לבן בעיצוב רטרו ומוסיפה טאץ' של שיק לחדר האמבטיה, אבל מה שחשוב בעזרתה ניתן להגיע לאזורי הגב והשכמות. השלב הבא הוא השטיפה האינטימית. אני יודעת שיש נשים שמשתמשות בסבון הרגיל גם לאזורים אלו. אני לא פוסלת, גם אני נהגתי כך בעבר, אבל בשנים האחרונות אני מעדיפה להשתמש במשהו יעודי יותר. השטיפה בה אני משתמשת כרגע היא ה"פמינה" הקלאסית בגוון הוורוד. יש להם סדרה עם עוד ניחוחות, עדיין לא התנסיתי בה אבל סביר להניח שגם זה יגיע. נכון לרגע זה אני מאד אוהבת את השטיפה הקלאסית, היא נעימה ומרעננת ומותאמת לph  של אזורים אלו כך שלי היא אטרקטיבית ביותר.

השלב הבא הוא הפנים. אני חסידה של מוצרי ניקוי לפנים. משתמשת בסבוני ג'ל ומקציפים גם בבוקר וגם בערב. העור שלי הנוטה למעורב אוהב את המרקמים האלו ואני נוהגת להישמע לדרישותיו. אני מחליפה אותם כמעט תמיד, חוץ מסבון אחד מיתולוגי בו השתמשתי שנים, עליו אכתוב בפוסט אותו אקדיש בהמשך למוצרים מיתולוגיים. נכון לרגע זה אני משתמשת בג'ל הניקוי של ניוואה – aqua sensation מהסדרה nivea visage. ג'ל הניקוי הזה פשוט נפלא. אני משתמשת בו גם לרוטינת הניקוי של לפני השינה ולפני שאשבח את שאר נפלאותיו אעניק לו את הציון החשוב ביותר – הוא מסיר את האיפור לחלוטין וללא רבב. יש לציין שאני מתאפרת כל יום וכהלכה, המבחן המעשי הוא מי הפנים, אם אני מעבירה לאחר הניקוי את הפד עם מי הפנים והוא חלק וללא סימני לכלוך ומייקאפ – מה שקרה לי עם מוצרי ניקוי שנפסלו בעבר, סימן שהג'ל עשה את העבודה. מעבר לפרט זה שהוא בין החשובים, ג'ל הניקוי של ניוואה הוא בעל ניחוח פרשי ונעים. המרקם שלו קטיפתי וחלק ומורכב בין השאר מכדוריות זערוריות בגוון חלבי שמתמוססות על העור בעדינות ואינן שורטות אותו. הוא לחותי ואינו מייבש. האריזה של המוצר נוחה לשימוש. פלסטיק קשיח. בקבוק בצורת קונוס מוארך. גוון תכלכל עם איורים שקפקפים של גלים. לא אריזה של היי אנד פרודקט אבל בהחלט נעימה ומגדירה כראוי את המטרה הפרשית והצחה שלשמה נועד המוצר. המחיר שלו שווה בהחלט ולא יקר. על ניוואה יש כל הזמן מבצעים ואני רכשתי אותו לפני חודשיים במבצע 1 + 1 כך ששניים יצאו לי 70 ₪.  נכון לרגע זה אני די מאוהבת, הערכתי לניוואה – אחת החברות הוותיקות והנמכרות ביותר באירופה בקרב המוצרים העממיים, קיימת מזה זמן רב. את הכובע אני מורידה בעיקר למוצרי הניקוי שלהם, על אף שיש להם תחליבי גוף לא רעים, מוצרי שיער משובחים וגם קרמים ומוצרי אנטי אייג'ינג לפנים, אני כרגע משתמשת רק בג'ל הניקוי ובמוצר הבא עליו אני הולכת לכתוב – מי הפנים.

אני מחליפת מי פנים סדרתית. תמיד אוהבת להתנסות בחדשים וגם מעדיפה לא להרגיל את העור שלי למוצר אחד לאורך זמן. זה תקף אגב כמעט לכל מוצר קוסמטי, אלא אם כן גיליתי כזה שלאורך זמן באמת מותיר אותי חסרת נשימה. אחרי שנתיים בהם השתמשתי רצוף במי הפנים של קליניק מספר 2 , מי פנים אליהם אני שנים חוזרת לסירוגין, לאחרונה הם מאד יבשו לי את העור ואף האדימו אותו קלות. על כן בחרתי להיצמד למי פנים מאותה הסדרה של ג'ל הניקוי ניוואה וויסאג'. פעולה אגב שבה אני בד"כ נוקטת - שילוב של מוצרים משלימים מאותה חברה. מי הפנים האלו נעימים למדי, מותאמים לעור רגיל עד מעורב, לדעתי יש בהם אלכוהול אבל ממש מעט, באופן שאינו חזק מידי ומיבש. התחושה הכללית היא של צחות וחלקות. הניחוח הקלאסי עליו הם שומרים באדיקות לאורך שנים על אף החלפת הבקבוקים, מלווה את כל תהליך ההספגה והחיטוי. ריח של ניקיון שקצת מזכיר כביסה שזה עתה יצאה מן המכונה. לי באופן אישי הוא גם סוג של ניחוח נוסטלגי המחזיר אותי אחורה לרגעים נעימים בעבר - סוג של ערך מוסף אישי. אגב, שלב מי הפנים הוא אחד המענגים. שלב שלא אוותר עליו לעולם. אני מאוהבת ברגע הזה, מעבירה ברכות את פד הכותנה על הפנים, עוצמת עיניים ופוקחת אותן לסירוגין, זה רגע של חופשה קטנה של כמה דקות. לאחר מיכן מגיע שלב הנחת עדשות המגע ולאחריו שלב הליחוח.

נכון לרגע זה אני משתמשת בסדרה שנקראת skin yoga face של artdeco. זו חברה גרמנית שאיננה נמכרת בארץ. חברה נפלאה ולא יקרה שהתוודעתי לפני הרבה שנים לקו מוצרי האיפור שלהם ובביקור האחרון שלי בווינה גיליתי גם את ליין מוצרי הקוסמטיקה שלהם. נתחיל בסרום intensive lifting serum. אני מגדירה אותו כנחמד, בעל מרקם תחליבי, לחותי ולא דביק. לפי החברה הוא אמור לספק תחושת ליפטינג מיידית, אני באופן אישי לא ממש הרגשתי את זה, יחד עם זאת הוא מאד מלחך. אני לא אקנה אותו שוב כי לא הרגשתי שהוא השאיר בי חותם מטלטל. ובכל זאת, אין בו משהו רדיקלי שלילי לעור שלי כך שכרגע אני נהנית ממנו עד לתהליך גירושין הוגן וחיובי. השלב הבא הוא עיניים. המוצר בו אני משתמשת גם הוא של ארט דקו והוא נקרא lifting eye gel.  מוצר נפלא, לא כבד מידי, ג'ל על בסיס מימי שנספג מהר. בתחילת ההנחה הוא מותיר מעט תחושה של דביקות אך היא נעלמת אחרי מספר שניות. המוצר אינו מעקצץ, מלחך מאד ומוגדר כאנטי אייג'ינג. להבדיל מהסרום דווקא הוא נותן תחושה קלה של מתיחה והריח – כמו לטבול בתוך אדנית גרניום. אני מניחה אותו בטפיחות קלות, לא רק מתחת לעיניים אלא גם מעל העפעף – אני יודעת שבד"כ לא מניחים על אזור זה אך לתחושתי גם שם העור דורש ליחוח. השלב האחרון בסדרת ארט דקו לבוקר הינו הלחות לפנים – oxyvital hydra mousse. מדובר על לחות על בסיס מוס. אריזת פלסטיק קופסתית שצבעה לבן. עיצוב נקי. אני לא חובבת אריזות מן הסוג הזה אלא תמיד מעדיפה את אריזות המשאבה והשפופרת בשל הנוחות וההיגיינה. אבל, הוא מגיע עם אפליקטור נוח מאד לשימוש.  הגוון שלו הוא לגונה – כפי שמאפיין את מרבית מוצרי היום הקלילים. ובכל זאת, על אף הגדרתו כקליל וכיעודי לכל סוגי העור, לי הוא כבד במקצת, בעיקר במזג האוויר הכל כך לח וידוע לשמצה שפוקד אותנו בימים אלו. על כן אני שמה ממנו ממש מעט והוא ממהר להיספג בפנים ובצוואר (תמיד מלחחת גם את אזור הצוואר) יחסית, די מהר. הריח שלו מזכיר את הניחוח המאפיין מוצרי תינוקות – בתולי ועדין, אינו משתלט. הוא נטול מקדם הגנה, אבל אני משתמשת באופן קבוע ב super city block של קליניק, כך שמהבחינה הזו אני לא מוצאת שום בעיה. על אף שרכשתי ללילה קרם נוסף מהסדרה שנקרא oxyvital rich cream בימים אלו בחרתי להניח אותו בצד בציפייה לעשות בו שימוש בעונה קרירה יותר. על כן ה oxyvital hydra mousse משמש אותי גם בלילה בגלל עובדת היותו עשיר ונטול מקדם הגנה. האם אשוב לרכוש אותו בעתיד, אני עדיין לא סגורה על כך בוודאות, בעיקר בשל העובדה שלעור שלי כפי שציינתי הוא לעיתים קצת כבד, כך שנכון לרגע זה הוא עדיין לא נכנס לקטגורית הקרמים עליהם אני בוחרת לשבת שבעה.  

אז אחרי שהפנים זכו לפינוק, כל שנותר הוא שלב הדאודורנט וליחוח הגוף. כבר שנים שנאמנותי נתונה לליידי ספיד סטיק powder fresh. עמיד מאד, לא משאיר סימנים, ניחוח טלק קליל אך בלתי משתלט, גם אחרי כמה שעות של שיעורים אינטנסיביים בחודשי הקיץ המהבילים הוא בהחלט עושה את העבודה. קרם הגוף הוא מאסט בל יעבור. כל הזמן משנה. נכון לרגע זה חזרתי לסדרה של גרנייה intensive seven days. אני משתמשת בזה שמכיל דבש ומוגדר לעור יבש ורגיש. אני מרוצה ולא מרוצה. כן, בגלל שהוא נעים, נספג מהר והניחוח שלו מעודן. לא, בגלל שעדיין אחרי המקלחת אני מרגישה לעיתים תחושה של יובש ועקצוץ.

עכשיו, אחרי שסיימתי, הגיע שלב נוסף, מענג לא פחות מהראשון - להתלבש, להתאפר, להתבשם ואחר כך לשתות את כוס הקפה השנייה. זה אגב השלב בו אני פותחת לראשונה את המחשב, עוברת על מיילים, קצת נזרקת לפייסבוק ומעבירה את האייפון ממצב של שקט למצב של פעיל.

מיותר לציין מדוע לאורך שנים, גם אם מדובר בבוקר שבו הלו"ז שלי עמוס מאד ומתחיל מוקדם מן הרגיל, אני קמה שעתיים לפני הזמןJ

תמיד יש פעם ראשונה - ואין כמוה. פוסט היכרות

לקח לי הרבה זמן להתחיל לכתוב את הבלוג הזה. לא שלא רציתי, העניין הוא שרציתי מאד, אבל איזשהו קול פנימי נגח לי שם במרחבי המוח כאילו אומר, עזבי, את? בלוג שעוסק בטיפוח ואופנה? נכון שזו אהבה גדולה שלך, עוד משחר ינקותך, אבל ראבק לכתוב על גנדרנות? הרי זה לא שזה הבלוג הראשון שאת כותבת, יש לך עוד כמה ברשת בהם את כותבת כביכול על דברים ברומו של עולם, עמוקים עאלק. אבל רגע, מה לא עמוק באופנה טיפוח ואיפור? מי זה שיחליט בשבילי אם זה רדוד ושטחי, אני מתה על זה, שלא לדבר על כך שלאחרונה, עם כל האפרוריות והכאב שמציפים את מדינת סיר הלחץ הזו, הקטרזיס הכי גדול שלי הוא לקרוא על קרמים לטיפוח האפידרמיס ועל גלוסים שמדביקים את השפתיים בנגיף של גלאם אינסופי.

הפרמיירה של הבלוג הזה היא הכייף הכי גדול שהחלטתי להעניק לעצמי, סביר להניח שגם לכן. כל דבר שאכתוב עליו כאן הוא ללא שום מטרה מסחרית. כל דבר שאחשוף בפניכן הוא מתוך רצון טוב בלבד. אם זה ישפיע עליכן בצורה זו או אחרת ומקווה שחיובית בלבד, זה כבר עניין אחר, אבל לא זו המטרה. המטרה היא לחשוף בפני מי שכבר מכיר אותי ומי שלא, את שקית הממתקים האישית שלי, הדברים הקטנים שצובעים לי ולנשים רבות את החיים בוורוד.

אני זוכרת את עצמי כילדה של צבעי הגלידה ואוסף מיניאטורות ענק, מכתביות של הולי הובי ומחקים בריחות מתוקים. כריות לבבות עשויות סאטן ועיטורי מלמלה, כיסויי מיטה מעומלנים מתחרה שמגיל תשע בערך התעקשתי להלביש בהם את מיטתי, בובות פיירו שאספתי וסידרתי באופן מופתי בצמוד לכריות, בובות מדברות, וברביות - אוסף מגלומאני של ברביות עתירות מלתחה.

איפשהו באזור הדמדומים שבין גיל שש לשבע, מצאתי את עצמי לראשונה מפשפשת בארונות הבגדים ומדפי הבישום של אימי. אני אפילו זוכרת את הפעם הראשונה בה מרחתי לק בעצמי. זה קרה באחר צהריים מאוחר של אחד מימי שישי, אדום לוהט של צ'רלי – הוא היה אחד מני רבים שהיו מונחים על המדף העמוס לעייפה בחדר האמבטיה. במשך כמה שעות הסתובבתי מדושנת עונג בבית, מצמידה את כפות ידיי לקירות, לספות, לשולחן במטבח, מתמוגגת למראה הקונטרסט שיצרה האדמדמות הלוהטת שעל אצבעותיי כנגד שגרת הצבעים של החפצים בהם בחרתי. אחר כך גם הצמדתי את כפות ידיי לבטן השחורה של שוורץ החתול – מנסה להחליט על מה זה נראה יפה יותר, על לובן הקירות, או חשכת הפרווה החתולית. עד שאימי פסקה חד משמעית שביום שבת בערב אני מורידה את זה כי אני עדיין קטנה בשביל דברים כאלו, שלא לדבר על ללכת ככה לבית הספר.

אחר כך הגיע הרגע של הבושם. עם השנים, למדתי עד כמה הנושא של ריח הוא משהו שרגיש אצלי באופן בו הרגישות מעיפה אותי גם למקומות אחרים, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. את הרגע הראשון של הבושם לעולם לא אשכח. זה היה לפני ארוחת חג אצל סבא וסבתא, הבושם בו אימי נהגה להשתמש בתדירות הכי גבוהה - "קאבושר" של גראס. ריח חזק ודומיננטי עם טון של מרירות אקזוטית, עצית במקצת, בקבוק שקוף, פקק שחור, קלאסיקה במיטבה. היא הזליפה לי מעט על פרקי היד, אחר כך ביקשה שאצמיד מאחורי האוזניים ואשפשף בעדינות וזהו, היא לא הסכימה ליותר, אפילו שהתחננתי לעוד קצת. רק באירועים מיוחדים היא פסקה. אני הנהנתי בראשי בהכנעה, עד לרגעים הכמוסים בהם היא הייתה בעבודה ואני התענגתי על מגע הבקבוקים המונחים על שולחן הטואלט שלה, מהם נדפו ניחוחות משכרים אשר נשאו אותי למעבה יער קסום בו השתרגו ענפים פראיים עם שמות כגון "shalimar", "white linen" "aromatic elixier", "nina ricci", rive gauch"", ""chanel 5  ואיך אפשר שלא לשכוח את "paris" של איב סאן לורן הבושם אותו הכי אהבתי, הראשון אותו קיבלתי ממנה כשנשאר חצי בקבוק והיא קנתה חדש. אין מילים לתאר את ההתרגשות אשר שטפה אותי מרגע שהנחתי אותו על המדף הקטן בחדר שלי. מקום של כבוד פיניתי לו, מתחת למפית תחרה קטנה בצבע לבן.     

השנים חלפו ועברו. הגיע שלב החטיבה ומסיבות הכיתה. בתקופה הזו - אמצע שנות השמונים, נגיעה אפלולית של פס שחור מעל הריסים ולק שקוף הייתה שיא השיאים. לעולם לא אשכח את הרגע הזה בכיתה ז' בו הצלחתי לשכנע את אימי שתרשה לי למרוח גם צללית עדינה בגוון ורדרד שלה הוספתי קצת אפור. אבא שלי צקצק בלשונו כשיצאתי מהמכונית שנעצרה ליד הבית בו נערכה המסיבה ואמר: "כן, זה נחמד, אבל אל תגזימי."

אהבתי את זה אז, ככל שהתבגרתי אהבתי את זה אפילו יותר. עם הזמן האהבה הזו קרמה עור וגידים, היא באה לידי ביטוי בתיק קוסמטיקה עמוס במוצרים אליו שרבבו את עיניהן חברותיי לחדר בבסיס, וקריאות צחוק מחברתי הטובה בכל פעם שהלכנו למקלחות ואני, עמוסה בבקבוקי השמפו, הסבון, קרם הגוף ועוד מיני תרגימא, נאבקת שלא יפלו לי מהידיים. אחרי הצבא כבר יכולתי להתפרע יותר, הרי הצבא זה המקום האחרון בו יכולתי לקרוא תיגר על החוקים הנוקשים, לפחות בתקופה שלי בה ללכת עם עגילים ארוכים היה משהו שגרם לי פעמיים לחטוף תלונה ממשטרה צבאית, שלא לדבר על שיער פזור וליפסטיק ורוד אותו העזתי לשים באחת הפעמים בהן הגיעה משלחת של ראש אכ"א לבסיס בו שירתי כפקידת מב"ס ובהגישי להם את הקפה זכיתי למבטי ציאניד שלאחריהם לא איחרה להגיע עוד תלונה.  
התארגנות של שעות מול המראה הפכה כבר מזמן לעניין שבשגרה, גם היום אגב זה רגע המשול לשלווה ועונג אינסופיים. חנויות של מוצרי קוסמטיקה, ביקורים ברשתות הפארם – על אף שבארץ הן לא מלאות בגלאם, הם משהו שממלא אותי בהתרגשות. באירופה נשמתי נעתקת, sephora , douglas בגרמניה, הפרפומריה ההורסת עם המחירים המצוינים ברחוב שילר במינכן בה נהגתי בעבר להתפרע בתקופה בה פקדתי את העיר הזו לעיתים קרובות, הביקור המיתולוגי והמרגש ב"גאלימארד" ופראגונארד", שני מפעלי הבשמים המפורסמים ביותר בעיר הבשמים גראס עליהם עוד אכתוב פוסט נפרד,  שלל קרמים ומוצרי טיפוח בכל הגדלים והמרקמים, וגדודים של בקבוקי בושם שבתקופת השיא שלי הגיעו ל 32 במספר.

כמה לא מפליא שבחרתי לעסוק בריקודי בטן. סגנון מחול צבעוני ומלא בשיק וגלאם. לא סתם אנו הרקדניות טוענות לפעמים שהריקוד הוא רק תירוץ להתגנדר ולהתקשט.

זו תמציתו של הבלוג שלי. אבל אכתוב בו גם על אהבתי לבגדים ואופנה, נעליים – מגפה, תיקים – מחלה, אקססוריז – וירוס קטלני. אכתוב על אהבתי למוזיקה ועד כמה היא כלי ריפוי מופלא שאין שני לו, אוכל טוב, הריקוד שהוא חלק בלתי נפרד ממני, או בעצם אהבתי הגדולה לנקודות האור הקטנות אשר צובעות את החיים במדינה הזו, בצבעי ניאון בוהקים. 
בתמונות הבאות מצורפים רגעים קטנים ממני, קצת רקע למי שאני ולתמציתו של הבלוג הזה.

מוזמנות להגיב, לשאול ולבקר מתי שרק תרצו.

שבת נפלאה, טעימה ומלאת שלווה לכולכן, דנה:)

  

צילום טרי שלי מלפני שבוע בחתונה של אחת התלמידות שלי. סטרפלס תחרה בכתום לוהט: ממש ענתיקה, יש לי אותו לפחות 10 שנים, נקנה בשוק בצלאל. החצאית (עד כמה שאפשר לראות), מניו יורק של old navy, מתנה מחברה. שרשרת: קסטרו. עגילים: רון עיצובים. צמיד: רויאלטי - נקנה לפני 15 שנה. טבעת: אקססוריז של המשביר. קלאץ' כתום: נקנה בווינה. ליפסטיק קורל: איב רושר.  

המניקור הנוכחי שלי: טורקיז של chik יחד עם ורוד בזוקה (אינני זוכרת של איזו חברה - משהו של המניקוריסטית שלי). הציפורניים אגב הן בנייה, לא שלי:) עד כמה שניתן לראות את זה בצילום, את המניקור שלי אני תמיד מסיימת בגימור של לק שקוף עם נצנצים עדינים. טבעת: רון עיצובים. שעון: מייקל קורס.

מדגמנת מניקור ורוד. הצילום הזה הוא מלפני שנה וחצי,  במקור אני מתולתלת,  מהר מאד חזרתי לתלתול אחרי שיגעון החלקת שיער שהחזיק מעמד לשמחתי חודשיים בלבד. את המחליק שרכשתי אז ב500 שקל מכרתי. לא חוזרת להחליק בחיים, אין על התלתלים. הטוניקה היא של katy ליין שנמכר במשביר, נרכשה לפני שנתיים. טייץ לבן: שוק בצלצאל.  

הצילום הזה הוא מהטיול שלי בווינה בפסח האחרון. טיול קסום וספונטני שעל קורותיו ניתן לקרוא בפייסבוק שלי, שם יש פוסט מצולם עם שלל תמונות צבעוניות וטעימות.  ג'ינס: רנואר. מעיל: מותג איטלקי שאינני זוכרת את שמו נקנה בחנות  joer  בצפון דיזנגוף חנות עודפי יבוא מומלצת ביותר. צעיף: בובה - צפון איבן גבירול. לצערי המאד רב החנות לא מזמן נסגרה. מאד אהבתי לקנות בה. תיק: שוק בצלאל. נעליים: tick@tack מינכן, נקנו לפני שמונה שנים. חיוך של אושר: נרכש בחינם במזג אוויר של 3- מעלות, שיק אירופאי וכל כך הרבה פאן. 

קצת מאוסף הנעליים שלי. נקנו לאחרונה בווינה, חנות פשוטה, לא משהו מוכר, עלו 30 יורו. נוחות וסקסיות בטירוף. 

עוד זוג בסגנון וינטאג' מווינה.

פלאטס של אן כריסטין. חנות הורסת בווינה. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי של הבזוקה והצהוב.

והנה טעימה קטנה מהצד האחר שלי. פוזיצייה קלאסית ואצילית במדי ריקוד. אחת מעשרות האאוטפיטים שלי בשיעורים. הקרדיט לצילום הוא לליה פוקס - אחת התלמידות המקסימות שלי.

אקשן. אני בהופעה. צולם בדצמבר 2010 בחפלת סוף השנה המסורתית של הסטודיו שלי. מנומרים והדפסי לטאה אגב, הם אחד מכרטיסי הביקור הבולטים שלי. גם בסגנון הלבוש היום יומי, אם כי בשנים האחרונות התמתנתי:) החליפה אגב, בעיצובי האישי. צולם בסטודיו שיק שק שוק - הבייבי שלי. 

שני הבשמים הנוכחיים שלי. הבושם האחרון של מדונה - truth or dare, פעם ראשונה שאני רוכשת בושם מקולקציית הזמרות. אבל למדונה שמור מקום חם ומלא הערצה בליבי מאז היותי בת 13. ובלי שום קשר להערצה, הבושם בעיני נפלא. גם ליום יום וגם לערב. הוא מאופיין בניחוח טיפה מתקתק אם כי לא יותר מידי,  לי הוא הזכיר קצת את ה silver מסדרת ה life threads  של לה פריירי. אבל שוב, זה עניין של טעם, אני בכל מקרה מרגישה כמו צמר גפן מתוק אשר צנח לשדה של פרחים בתוליים בכל פעם שאני מסניפה אותו.  בעת ההשקה הוא נרכש במחיר מבצע אטרקטיבי ביותר יחד עם תיק ממותג ושיקי. הבושם השני הוא בושם מחו"ל שלא ניתן לרכוש בארץ. החברה נקראת herbolario lodi, מדובר במותג של מוצרי בישום וטיפוח טבעיים, משהו בסגנון ל'אוקסיטן, חנות הדגל שלהם ממוקמת בברגאמו שבאיטליה. אחותי שנשואה לאיטלקי שזו עיר הולדתו נוסעת לשם כמה פעמים בשנה ומביאה לי משם בכל פעם מגדנות מטריפות בדמות - קרמים, בשמים, שמפואים, סבונים וכיוב'. הניחוח הנ"ל הוא הנרולי שלהם. ריח מאלף שאין כמותו. כשהרחתי אותו לראשונה כמעט התעלפתי. הכי נפלא לקייץ, פרשי ולא כבד מידי, ריח שמזכיר ניחוחות של סדינים מעומלנים בחדרי בית מלון בפרובאנס. נקי כזה. ריח של חדשות טובות:)