תמיד יש פעם ראשונה - ואין כמוה. פוסט היכרות

לקח לי הרבה זמן להתחיל לכתוב את הבלוג הזה. לא שלא רציתי, העניין הוא שרציתי מאד, אבל איזשהו קול פנימי נגח לי שם במרחבי המוח כאילו אומר, עזבי, את? בלוג שעוסק בטיפוח ואופנה? נכון שזו אהבה גדולה שלך, עוד משחר ינקותך, אבל ראבק לכתוב על גנדרנות? הרי זה לא שזה הבלוג הראשון שאת כותבת, יש לך עוד כמה ברשת בהם את כותבת כביכול על דברים ברומו של עולם, עמוקים עאלק. אבל רגע, מה לא עמוק באופנה טיפוח ואיפור? מי זה שיחליט בשבילי אם זה רדוד ושטחי, אני מתה על זה, שלא לדבר על כך שלאחרונה, עם כל האפרוריות והכאב שמציפים את מדינת סיר הלחץ הזו, הקטרזיס הכי גדול שלי הוא לקרוא על קרמים לטיפוח האפידרמיס ועל גלוסים שמדביקים את השפתיים בנגיף של גלאם אינסופי.

הפרמיירה של הבלוג הזה היא הכייף הכי גדול שהחלטתי להעניק לעצמי, סביר להניח שגם לכן. כל דבר שאכתוב עליו כאן הוא ללא שום מטרה מסחרית. כל דבר שאחשוף בפניכן הוא מתוך רצון טוב בלבד. אם זה ישפיע עליכן בצורה זו או אחרת ומקווה שחיובית בלבד, זה כבר עניין אחר, אבל לא זו המטרה. המטרה היא לחשוף בפני מי שכבר מכיר אותי ומי שלא, את שקית הממתקים האישית שלי, הדברים הקטנים שצובעים לי ולנשים רבות את החיים בוורוד.

אני זוכרת את עצמי כילדה של צבעי הגלידה ואוסף מיניאטורות ענק, מכתביות של הולי הובי ומחקים בריחות מתוקים. כריות לבבות עשויות סאטן ועיטורי מלמלה, כיסויי מיטה מעומלנים מתחרה שמגיל תשע בערך התעקשתי להלביש בהם את מיטתי, בובות פיירו שאספתי וסידרתי באופן מופתי בצמוד לכריות, בובות מדברות, וברביות - אוסף מגלומאני של ברביות עתירות מלתחה.

איפשהו באזור הדמדומים שבין גיל שש לשבע, מצאתי את עצמי לראשונה מפשפשת בארונות הבגדים ומדפי הבישום של אימי. אני אפילו זוכרת את הפעם הראשונה בה מרחתי לק בעצמי. זה קרה באחר צהריים מאוחר של אחד מימי שישי, אדום לוהט של צ'רלי – הוא היה אחד מני רבים שהיו מונחים על המדף העמוס לעייפה בחדר האמבטיה. במשך כמה שעות הסתובבתי מדושנת עונג בבית, מצמידה את כפות ידיי לקירות, לספות, לשולחן במטבח, מתמוגגת למראה הקונטרסט שיצרה האדמדמות הלוהטת שעל אצבעותיי כנגד שגרת הצבעים של החפצים בהם בחרתי. אחר כך גם הצמדתי את כפות ידיי לבטן השחורה של שוורץ החתול – מנסה להחליט על מה זה נראה יפה יותר, על לובן הקירות, או חשכת הפרווה החתולית. עד שאימי פסקה חד משמעית שביום שבת בערב אני מורידה את זה כי אני עדיין קטנה בשביל דברים כאלו, שלא לדבר על ללכת ככה לבית הספר.

אחר כך הגיע הרגע של הבושם. עם השנים, למדתי עד כמה הנושא של ריח הוא משהו שרגיש אצלי באופן בו הרגישות מעיפה אותי גם למקומות אחרים, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. את הרגע הראשון של הבושם לעולם לא אשכח. זה היה לפני ארוחת חג אצל סבא וסבתא, הבושם בו אימי נהגה להשתמש בתדירות הכי גבוהה - "קאבושר" של גראס. ריח חזק ודומיננטי עם טון של מרירות אקזוטית, עצית במקצת, בקבוק שקוף, פקק שחור, קלאסיקה במיטבה. היא הזליפה לי מעט על פרקי היד, אחר כך ביקשה שאצמיד מאחורי האוזניים ואשפשף בעדינות וזהו, היא לא הסכימה ליותר, אפילו שהתחננתי לעוד קצת. רק באירועים מיוחדים היא פסקה. אני הנהנתי בראשי בהכנעה, עד לרגעים הכמוסים בהם היא הייתה בעבודה ואני התענגתי על מגע הבקבוקים המונחים על שולחן הטואלט שלה, מהם נדפו ניחוחות משכרים אשר נשאו אותי למעבה יער קסום בו השתרגו ענפים פראיים עם שמות כגון "shalimar", "white linen" "aromatic elixier", "nina ricci", rive gauch"", ""chanel 5  ואיך אפשר שלא לשכוח את "paris" של איב סאן לורן הבושם אותו הכי אהבתי, הראשון אותו קיבלתי ממנה כשנשאר חצי בקבוק והיא קנתה חדש. אין מילים לתאר את ההתרגשות אשר שטפה אותי מרגע שהנחתי אותו על המדף הקטן בחדר שלי. מקום של כבוד פיניתי לו, מתחת למפית תחרה קטנה בצבע לבן.     

השנים חלפו ועברו. הגיע שלב החטיבה ומסיבות הכיתה. בתקופה הזו - אמצע שנות השמונים, נגיעה אפלולית של פס שחור מעל הריסים ולק שקוף הייתה שיא השיאים. לעולם לא אשכח את הרגע הזה בכיתה ז' בו הצלחתי לשכנע את אימי שתרשה לי למרוח גם צללית עדינה בגוון ורדרד שלה הוספתי קצת אפור. אבא שלי צקצק בלשונו כשיצאתי מהמכונית שנעצרה ליד הבית בו נערכה המסיבה ואמר: "כן, זה נחמד, אבל אל תגזימי."

אהבתי את זה אז, ככל שהתבגרתי אהבתי את זה אפילו יותר. עם הזמן האהבה הזו קרמה עור וגידים, היא באה לידי ביטוי בתיק קוסמטיקה עמוס במוצרים אליו שרבבו את עיניהן חברותיי לחדר בבסיס, וקריאות צחוק מחברתי הטובה בכל פעם שהלכנו למקלחות ואני, עמוסה בבקבוקי השמפו, הסבון, קרם הגוף ועוד מיני תרגימא, נאבקת שלא יפלו לי מהידיים. אחרי הצבא כבר יכולתי להתפרע יותר, הרי הצבא זה המקום האחרון בו יכולתי לקרוא תיגר על החוקים הנוקשים, לפחות בתקופה שלי בה ללכת עם עגילים ארוכים היה משהו שגרם לי פעמיים לחטוף תלונה ממשטרה צבאית, שלא לדבר על שיער פזור וליפסטיק ורוד אותו העזתי לשים באחת הפעמים בהן הגיעה משלחת של ראש אכ"א לבסיס בו שירתי כפקידת מב"ס ובהגישי להם את הקפה זכיתי למבטי ציאניד שלאחריהם לא איחרה להגיע עוד תלונה.  
התארגנות של שעות מול המראה הפכה כבר מזמן לעניין שבשגרה, גם היום אגב זה רגע המשול לשלווה ועונג אינסופיים. חנויות של מוצרי קוסמטיקה, ביקורים ברשתות הפארם – על אף שבארץ הן לא מלאות בגלאם, הם משהו שממלא אותי בהתרגשות. באירופה נשמתי נעתקת, sephora , douglas בגרמניה, הפרפומריה ההורסת עם המחירים המצוינים ברחוב שילר במינכן בה נהגתי בעבר להתפרע בתקופה בה פקדתי את העיר הזו לעיתים קרובות, הביקור המיתולוגי והמרגש ב"גאלימארד" ופראגונארד", שני מפעלי הבשמים המפורסמים ביותר בעיר הבשמים גראס עליהם עוד אכתוב פוסט נפרד,  שלל קרמים ומוצרי טיפוח בכל הגדלים והמרקמים, וגדודים של בקבוקי בושם שבתקופת השיא שלי הגיעו ל 32 במספר.

כמה לא מפליא שבחרתי לעסוק בריקודי בטן. סגנון מחול צבעוני ומלא בשיק וגלאם. לא סתם אנו הרקדניות טוענות לפעמים שהריקוד הוא רק תירוץ להתגנדר ולהתקשט.

זו תמציתו של הבלוג שלי. אבל אכתוב בו גם על אהבתי לבגדים ואופנה, נעליים – מגפה, תיקים – מחלה, אקססוריז – וירוס קטלני. אכתוב על אהבתי למוזיקה ועד כמה היא כלי ריפוי מופלא שאין שני לו, אוכל טוב, הריקוד שהוא חלק בלתי נפרד ממני, או בעצם אהבתי הגדולה לנקודות האור הקטנות אשר צובעות את החיים במדינה הזו, בצבעי ניאון בוהקים. 
בתמונות הבאות מצורפים רגעים קטנים ממני, קצת רקע למי שאני ולתמציתו של הבלוג הזה.

מוזמנות להגיב, לשאול ולבקר מתי שרק תרצו.

שבת נפלאה, טעימה ומלאת שלווה לכולכן, דנה:)

  

צילום טרי שלי מלפני שבוע בחתונה של אחת התלמידות שלי. סטרפלס תחרה בכתום לוהט: ממש ענתיקה, יש לי אותו לפחות 10 שנים, נקנה בשוק בצלאל. החצאית (עד כמה שאפשר לראות), מניו יורק של old navy, מתנה מחברה. שרשרת: קסטרו. עגילים: רון עיצובים. צמיד: רויאלטי - נקנה לפני 15 שנה. טבעת: אקססוריז של המשביר. קלאץ' כתום: נקנה בווינה. ליפסטיק קורל: איב רושר.  

המניקור הנוכחי שלי: טורקיז של chik יחד עם ורוד בזוקה (אינני זוכרת של איזו חברה - משהו של המניקוריסטית שלי). הציפורניים אגב הן בנייה, לא שלי:) עד כמה שניתן לראות את זה בצילום, את המניקור שלי אני תמיד מסיימת בגימור של לק שקוף עם נצנצים עדינים. טבעת: רון עיצובים. שעון: מייקל קורס.

מדגמנת מניקור ורוד. הצילום הזה הוא מלפני שנה וחצי,  במקור אני מתולתלת,  מהר מאד חזרתי לתלתול אחרי שיגעון החלקת שיער שהחזיק מעמד לשמחתי חודשיים בלבד. את המחליק שרכשתי אז ב500 שקל מכרתי. לא חוזרת להחליק בחיים, אין על התלתלים. הטוניקה היא של katy ליין שנמכר במשביר, נרכשה לפני שנתיים. טייץ לבן: שוק בצלצאל.  

הצילום הזה הוא מהטיול שלי בווינה בפסח האחרון. טיול קסום וספונטני שעל קורותיו ניתן לקרוא בפייסבוק שלי, שם יש פוסט מצולם עם שלל תמונות צבעוניות וטעימות.  ג'ינס: רנואר. מעיל: מותג איטלקי שאינני זוכרת את שמו נקנה בחנות  joer  בצפון דיזנגוף חנות עודפי יבוא מומלצת ביותר. צעיף: בובה - צפון איבן גבירול. לצערי המאד רב החנות לא מזמן נסגרה. מאד אהבתי לקנות בה. תיק: שוק בצלאל. נעליים: tick@tack מינכן, נקנו לפני שמונה שנים. חיוך של אושר: נרכש בחינם במזג אוויר של 3- מעלות, שיק אירופאי וכל כך הרבה פאן. 

קצת מאוסף הנעליים שלי. נקנו לאחרונה בווינה, חנות פשוטה, לא משהו מוכר, עלו 30 יורו. נוחות וסקסיות בטירוף. 

עוד זוג בסגנון וינטאג' מווינה.

פלאטס של אן כריסטין. חנות הורסת בווינה. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי של הבזוקה והצהוב.

והנה טעימה קטנה מהצד האחר שלי. פוזיצייה קלאסית ואצילית במדי ריקוד. אחת מעשרות האאוטפיטים שלי בשיעורים. הקרדיט לצילום הוא לליה פוקס - אחת התלמידות המקסימות שלי.

אקשן. אני בהופעה. צולם בדצמבר 2010 בחפלת סוף השנה המסורתית של הסטודיו שלי. מנומרים והדפסי לטאה אגב, הם אחד מכרטיסי הביקור הבולטים שלי. גם בסגנון הלבוש היום יומי, אם כי בשנים האחרונות התמתנתי:) החליפה אגב, בעיצובי האישי. צולם בסטודיו שיק שק שוק - הבייבי שלי. 

שני הבשמים הנוכחיים שלי. הבושם האחרון של מדונה - truth or dare, פעם ראשונה שאני רוכשת בושם מקולקציית הזמרות. אבל למדונה שמור מקום חם ומלא הערצה בליבי מאז היותי בת 13. ובלי שום קשר להערצה, הבושם בעיני נפלא. גם ליום יום וגם לערב. הוא מאופיין בניחוח טיפה מתקתק אם כי לא יותר מידי,  לי הוא הזכיר קצת את ה silver מסדרת ה life threads  של לה פריירי. אבל שוב, זה עניין של טעם, אני בכל מקרה מרגישה כמו צמר גפן מתוק אשר צנח לשדה של פרחים בתוליים בכל פעם שאני מסניפה אותו.  בעת ההשקה הוא נרכש במחיר מבצע אטרקטיבי ביותר יחד עם תיק ממותג ושיקי. הבושם השני הוא בושם מחו"ל שלא ניתן לרכוש בארץ. החברה נקראת herbolario lodi, מדובר במותג של מוצרי בישום וטיפוח טבעיים, משהו בסגנון ל'אוקסיטן, חנות הדגל שלהם ממוקמת בברגאמו שבאיטליה. אחותי שנשואה לאיטלקי שזו עיר הולדתו נוסעת לשם כמה פעמים בשנה ומביאה לי משם בכל פעם מגדנות מטריפות בדמות - קרמים, בשמים, שמפואים, סבונים וכיוב'. הניחוח הנ"ל הוא הנרולי שלהם. ריח מאלף שאין כמותו. כשהרחתי אותו לראשונה כמעט התעלפתי. הכי נפלא לקייץ, פרשי ולא כבד מידי, ריח שמזכיר ניחוחות של סדינים מעומלנים בחדרי בית מלון בפרובאנס. נקי כזה. ריח של חדשות טובות:)