בנעליה

Give a girl the right shoes,  and she can conquer  the world

כה אמרה מרילין מונרו וצדקה. לא רק בגלל שהיא מרילין מונרו, אלא בעיקר כי היא אישה. נשים, תנו להן זוג נעליים אחד והן יוכלו לעשות איתו הכל, אפילו לטפס על פסגה גבוהה של הר מבלי ליפול. רק...תנו להן.

מה יש בהן שהופך אותן לכל כך נחשקות. מדוע התחושה המלווה את הרכישה שלהן שונה לא פעם מהתחושה של קניית חולצה או מכנס. היחיד שיכול אולי להשתוות אליהן הוא התיק, אבל עדיין בנעליים יש משהו המצליח להעפיל על כל תחושות הרכישה שבעולם. זה לא משנה אם מידות הגוף שלנו הן small ,large  או extra large, הנעל המושלמת תתאים לכל אישה. היא כמו תכשיט, ברגע אחד היא מסוגלת להפוך אותנו לסינדרלות, עם הנסיך ובלעדיו. 

הרומן שלי עם נעליים קיים מזה שנים. באמצע שנות העשרים קיבלה ההתמכרות מקום מכובד בחיי, יחד איתה הלך האוסף וגדל. הטקסטורות, הצבעים, הגימורים, העקבים, בכל אלו מגולם עולם שלם, מסתורי, נועז ודרמטי כאחד הגורם לקצב פעימות ליבי להתגבר בכל פעם שאני רואה אותן, מחזיקה אותן בכף ידי, לעיתים אפילו מריחה אותן, מודדת אותן על כף רגלי עד לרגע בו אבחר באותו זוג נכסף שכאילו סלל דרך של משי בתוככי ליבי. זוג הנעליים הכי יקר ומותגי שרכשתי לראשונה היה של צ'ארלס ג'ורדן. מעצב נעליים צרפתי וידוע. רכשתי אותן בניס ב1998 , נעל המשתייכת לזן הנקרא wedges , עקב פלטפורמה אטום שהיה קלוע, גוון לילך, טקסטורת רצועות עור דקיקות עשויות שתי וערב באותו גוון. חרשתי עליהן במשך שבע שנים. אפילו לקחתי אותן לסנדלר כשחלק מהרצועות החלו לסמן לי שהן על סף השתנקות, עד ששחררתי אותן באהבה כשהפסיקו לנשום. אני מניחה שמדובר במשהו הרבה יותר רגשי משימושי. הרי כמה זוגות נעליים אנחנו באמת צריכות, שאלה שאין גבר שלא שאל אתכן לפחות פעם בחיים. רוצות שהוא יבין, תבקשו ממנו  לדמיין את התחושה של להיכנס למכונית פרארי או לפורשה 911 קררה טורבו, זו בערך התחושה שלי כשאני נתקלת בזוג נעליים הורס. גם אם אני יודעת שאני רק יכולה ליהנות מלהביט בהן כי לא תמיד הכיס יכול לאפשר, אני מדמיינת אותן שלי ובאותו רגע קצב פעימות ליבי מאיץ מ 0 ל 100 ב3.9 שניות.

אבל נעליים נחשקות, סקסיות ומיוחדות לא חייבות בהכרח להיות שוות ערך למחירים של פרארי. הסוד אותו למדתי לא פעם בחיים הוא למצוא את אותה נעל הנמצאת בטווח המחירים הסביר ולאתר את נקודת הג'י שלה – אותה נקודה אשר הופכת אותה ללא סתם נעל אלא לאחת כזו שהיא באמת נשגבת, מיוחדת ושונה. נעל שעם המראה הנכון תגרום לכן להרגיש מיליון דולר, יחידות סגולה.

כמישהי שרכשה לא מעט זוגות נעליים בחייה ועדיין רוכשת, אני מודה ואומרת שלא פעם גם רכשתי נעליים מאיכות, איך לומר זאת בעדינות, שלא הייתה מביישת את המשלוח היומי לחירייה. אבל ככה לומדים ומשתבחים עם השנים. וכמו שאני נוהגת לומר לרקדניות מתחילות שבאות ללמוד אצלי, צריך לבצע משהו כמו 12 הופעות גרועות כדי להוציא את ההופעה של הלייף. הכל מתחיל בניסיון ונגמר באיכות.

נתחיל במראה הכללי. הדבר הראשון אותו אני בודקת כשאני רואה נעל שמצאה חן בעיני, בעיקר כשמדובר בנעלי פלטפורמה אותן אני מרבה לנעול, הוא האימום שהוא בעצם התבנית של הנעל. עד כמה הוא רחב ועבה, עד כמה הריפוד רך – אחד הנתונים החשובים ביותר. אני נוטה להתמקד ולבדוק את סיומת הנעל, אותו חלק ממנו מבצבץ הפדיקור. אם מדובר בנעלי פלטפורמה אני תמיד לוחצת על הסיומת, בודקת עד כמה היא רכה. ישנן נעליים בעלות סיומות קשות וגסות, שלא לדבר על אלו מהעץ שהופכות את הצעידה לסיוט מתמשך. מספיק לנקוש עליהן בעדינות עם הציפורניים, אם התחושה היא חלולה סימן שהנעל באיכות מאד זולה וירודה. השלב הבא הוא גימורים ותפירה. שימו לב, בנעליים מאיכות ממש ירודה ניתן לעיתים לראות סימנים של דבק מגע – big no, גם אם יעניקו לי אותן בחינם, אוותר ואפנה להן עורף. שלא לדבר על כאלו העומדות בתצוגה עם סימני התקלפות וסוליה על ערש דווי.

ישנן גם נעלי עקב המוגדרות כהארד קור נעלי ערב. אלו עם האימום הדק מאד ועקבי הסטילטו. את אלו רצוי לבדוק בציציות. לצעוד איתן הלוך ושוב בחנות, אפילו אם מתגלים סימני חוסר סבלנות מהמוכר/ת ולאבחן עד כמה הן באמת נוחות והתחושה היא לא כזו שמדביקה אתכן כמעט לרצפה. אגב, אני למדתי שבנעליים מהסוג הנ"ל רצוי להשקיע עוד כמה גרושים, כי בקלות ניתן ליפול איתן למחלקת האוי ואבוי.

העקב. לא משנה באיזו נעל מדובר רצוי וחייב שהעקב יהיה יציב. מכירים את הנעליים האלו שמרגע שאתן מתחילות לצעוד עימן אתן מרגישות כמו בובה שיכורה על חוט? אז זהו, שמנעליים כאלו רצוי להתרחק. מה שגורם לי להתמקד בנעליים של zara שבשנים האחרונות הקולקציה שלהן הורסת את הבריאות אבל הנוחות לפחות ממני, נוסקת לכיוון ההלאה. כבר שנים שאני לא מצליחה לתנות עם הנעליים שלהם אהבים, חוץ מזוג אחד שנרכש לפני 13 שנה, לא קניתי מהם לעולם ונראה שגם לא אקנה, לא משנה כמה אני מנסה לתת צ'אנס.  

הסתגלות. הסתגלות לנעל היא לא עניין של מה בכך. אין כף רגל שהיא כמו של כולן. לכל אחת כף הרגל הייחודית לה. לחלק כף רגל רחבה יותר, לאחרות כף רגל דקיקה וצרה. עדיין, אל תתנו לקלישאות של מוכרים לסחרר את ראשכן. אם התחושה הראשונית היא בנוסח "אלוהים אדירים אני לא יכולה לחכות לרגע בו אסיר את הנעל הזו", סביר להניח שהשינוי לא יבוא לעולם. אני אגב מרגישה את זה תוך שנייה. יש נעליים שאני יודעת שעם הזמן הן יתרחבו. יש כאלו שעל אף שהן נראות כמו יצירת אומנות, אני מעדיפה להשאיר אותן על המדף. אגב, זה אף פעם לא קורה עם נעליים של מעצבי על. על איכות משלמים. מניסיון אני מתוודה שמדדתי נעליים שנעו בין 1500 ל5000k אבל לא קניתי כי אין באפשרותי. מה שכן התענגתי על האיכות, לפעמים זה מספיק.

מדידה. בקיץ הלח והידוע לשמצה אנחנו מזיעות בין אם נרצה או לא נרצה. לא רק זה, כתוצאה מהנוזלים והלחות כף הרגל לפעמים גם נעשית נפוחה מן הרגיל. טריק ידוע ומומלץ שאולי חלק מיכן מכירות: אם אתן מגיעות למדוד נעליים וכפות רגליכן עברו למצב של קרטיב שעמד שעות מול קרני השמש, תשאלו את המוכר/ת אם יש בנמצא שקיות ניילון שקופות ודקיקות. הכניסו את כף הרגל פנימה, הצמידו אותה עד כמה שתוכלו ואז מדדו איתה את הנעליים. בצורה זו הרגל לא מחליקה והמדידה נעשית אובייקטיבית וקלה יותר.

כללי בטיחות. זה חלק שמאד חשוב לי לציין. הוא כביכול לא קשור אבל בהחלט קשור. לפני 12 שנים טסתי לרומא. עכשיו רומא – אלוהי השיק והגלאם, הולך בלי נעליים? התשובה על הקיר באותיות קידוש לבנה. נכנסתי לחנות נעליים הורסת עד גמגום לגמרי לבדי, (בן זוגי לשעבר שכמובן נהג לנטרל את עצמו ממסעות השופינג שלי בעיקר אלו שעברו את טווח החצי שעה מינימום בכל חנות, התאדה לעיסוקיו), אחרי שבחרתי את הזוג שבו חשקה נפשי, הנחתי את התיק על המושב ויצאתי לסיבוב התנסות בחנות כאילו the world's my oyster. פחות משתי דקות ארך הסיבוב הזה, מה שבהחלט הספיק לגנב המיומן כדי להיכנס ולהעלים את תיקי שהפך בין רגע לז"ל. למזלי הרב עיקר התכולה שהייתה שם היא תיק איפור, משקפי שמש אהובות של אלן מיקלי (בצער רב וביגון די קודר) וסכום כסף השווה אז לחמש מאות שקל. הכי חשוב שלא היה דרכון וכרטיס אשראי, אבל התחושה הייתה מפתיעה ומאד לא נעימה, כשנפגשתי עם בן זוגי כמעט פרצתי בבכי. מאז, אין מצב שאני מודדת נעליים מבלי לשאת את התיק שלי איתי, גם כשמדובר בחנות ריקה שגודלה עומד על אחד וחצי מ"ר. מקרה דומה אגב אירע לי בגרמניה לפני מספר שנים כשגם מדדתי נעליים, כשחזרתי לנעול את הזוג שלי שבתמימות הותרתי אותו בצד, גיליתי שהוא נעלם והפך לנכס של בעלים חדשים. כמובן שבעל כורחי נאלצתי לרכוש זוג נעליים חדש וללמוד שלא רק את התיק, אלא גם את הנעליים איתן הגעתי רצוי שאסחוב יחד איתי.

שטוחות בגווני חום בהיר, שמנת וגימור לקה. נקנו בקיץ שעבר. מבית היוצר של news. חנות שאני נוהגת לבקר ולרכוש בה לא מעט. יש יציאות ויש יציאות כמובן, אבל בסך הכל, הם בהחלט מומלצים. נעליים לא יקרות מידי, דגמים מאד מגוונים גם לחורף וגם לערב. שווה לחכות למכירות סוף העונה שלהם.

טיפוח והשקעה. שימרו על הנעליים שלכן במקום יחסית מאוורר ונטול לחות. הביטו בהן מידי פעם בהערצה, התענגו על עצם קיומן בחייכן. השקיעו בתיקון עקבים - אין דבר מזעזע בעיני מלראות בחורה המהלכת על עקבים שנראים כמו אחרי מפגש עם ג'ק המרטש. נקו מידי פעם במגבון לח את פנים הנעל, בעיקר בקיץ. תמיד מצטברים שם כתמים שחורים כתוצאה מזיעה. אסתטית, זה לא מראה מלבב במיוחד. הקפידו על פדיקור, שוב ובעיקר בקיץ, שלא לדבר על לק מתקלף. ציפורניים שנראות כמו דגימה ממבחן רורשך, מבטלות את הגלאם של כל נעל אפילו אם היא של לובוטין.

ואחרון חביב – חלומות. מותר לחלום, אפילו רצוי. זה כייף, מרגיע, מחבר אותנו לאהבות הקטנות והכמוסות השמורות רק לנו. אני, חמדנית של יופי ואיכות. גם כשאינני יכולה להרשות אותם לעצמי אני מתענגת על החיבור והאהבה לפריטים יפים ואף פעם לא מתפלאת מדוע אני תמיד שמה את עיני על הפריטים היקרים ביותר. מישהו פעם אמר לי שלא חייבים להיות בעלים של משהו בכדי להתאהב בו, מספיק להביט מן הצד ופשוט ליהנות. אז בראש הרשימה שלי עומדים חמישה ענקי עיצוב נעליים: הראשון manolo blahnik השני gianmarco lorenzi השלישי christian louboutin הרביעי: sergio rossi החמישי giuseppe zanotti

לנעליים האלה שמור מקום חם בליבי. קניתי אותן בהונגריה לפני 12 שנה. מאז אנחנו מקיימות זוגיות פורייה למדי. לגבי מדד הנוחות - סביר. לא נעל לרונדלים ארוכי טווח אבל בהחלט משדרגת כל הופעה. אני אוהבת את שילובי הצבעים שלה שבהחלט היו יכולים לשמש כפלטת צלליות שווה במיוחד. ולמי ששמה לב יש לה תכשיט קטן בדמות תליון של לב הצמוד לאחת הרצועות.

זהו הפוסט הראשון מתוך סדרה של שלושה פוסטים אשר יוקדשו כולם לנעליים. את הפוסט הבא אקדיש לאהבתי הגדולה ביותר - נעלי עקב, על כל סוגיהן. הפוסט השלישי והאחרון יוקדש לשטוחות – נעליים שהתחבבו עלי בשנה וחצי האחרונות.

ובינתיים, הנה הצצה קטנה לכמה מאהובותיי שהחלה כבר לפני מספר רגעים.

שטוחות עם עקב פיקולו מניאטורי שאינו נראה כאן. גוון כתום וירוק. קז'ואליות ושיקיות.  נקנו בווינה.

ניין ווסט. אחד המותגים האהובים עלי אך יחד עם זאת די שנוי במחלוקת. ז"א אפשר ליפול על נעליים נטולות נוחות לחלוטין ולוחצות או מאידך על יצירות מפתות וכייפיות לצעידה. אני חייבת לציין שלאור רומן ארוך שנים שיש לי עם המותג הזה, בשנים האחרונות הם בהחלט השתבחו. הנעל הזו היא מקולקציית חורף 2012. נקנתה בווינה. קיימת גם בארץ לפי מה שיצא לי לראות. לי כבר יצא ללכת איתה גם הקיץ, אגב.

צהובות של she's , מותג בת של שביניון. עכשיו לגבי צהוב, יש לי יחסים אמביוולנטיים עם הצבע הזה. מעדיפה אותו בכל מה שקשור לאקססוריז, נעליים ותיקים. במחלקת הבגדים הוא פחות אהוד, אם כי יש לי כמה חריגות כמו גופייה מדליקה בצהוב בננה. הנעליים האלו כפי שניתן לראות הן עם עקב שיקי דקיק ולא גבוה. מאד נוחות ואלגנטיות. ישדרגו גם הופעת ערב  וגם קז'ואל למי שמחפשת טוויסט של יום שמש אביבי.

נעלי ערב שחורות שוב מבית היוצר של news,  אני אגב, בעוונותיי המטורפים נוהגת ללכת עם נעליים כאלו גם ביום יום. עם ג'ינס ,חולצה מעניינת וקלאץ' שיקי ומעניין הן בהחלט יכולות להתברג גם במחלקת הקז'ואל.

והנה הן על כף רגלי השמאלית:)